<h1>חבור התשובה להמאירי — שבר גאון מאמר א' פ"ד</h1>
<h2>דף יד.</h2>
לבאר דין המחוייבים להתענות בכל צרה ואותם שאין חייבים להתענות. אז נדברו יראי י"י איש אל רעהו ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י"י ולחושבי שמו והיו לי אמר י"י צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, ושבתם וראיתם בין טוב לרע בין צדיק לרשע וגו' [מלאכי ג'], חותם הנבואה בא הנה להוכיח בני דורו ולהודיעם בל יהרסו אל י"י לדבר סרה, שהיו הורסים לדבר בראותם רוע הסדור בשלום הרשעים, כמו שאמר [שם] ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו', וכן אמר הנביא [חבקוק ב'] על משמרתי אעמודה, כאלו הונח במשמר אשר לא יוכל לצאת משם, ועל מצודת המבוכה עד אשר יביאהו מענה נבואי בזה וישוב על הנוכחים עמו, ואמר [שם] דרך רמז, ויענני י"י ויאמר כתוב חזון ובאר על הלוחות וכו', כי עוד חזון למועד ויפיח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו, הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה, ופירוש מלת עופלה, מענין גובה, כלומר הנפש הבלתי ישרה גבהה והתנשאה מהאמין באל, ולא יפחד שתבואהו רעה בראותו הצלחתו, או פירוש הנפש הבלתי ישרה תשים עצמה בעפל ובחן ויחזיק הצלחתו במגן וצנה, אבל הצדיק יבטח בשם וישים מבצר התפלה והאמונה לבד, ויש מפרשים שהתשובה על השאלה והוא להתבונן באחרית כי אז יחיה הצדיק באמונתו והנפש החוטאת תוקח אפלה וצלמות, ואות העין במלת עופלה במקום א', וזה כלו נמשך לאמרו כי עוד חזון למועד, ואמר הנביא כי בשמוע דברי אלו הכופרים אז נדברו יראי י"י ונשאו ונתנו בדבר וחקרו בענין עד שמצאו כל דרכיו משפט ושבאחרית יבחן הענין, וזהו ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, אבל הרשע בראותו הצלחתו חושב טוב, וזהו שאמר חבקוק הנביא אז חלף רוח ויעבר ואשם זו כחו לאלוהו, כלומר בראות זה הרשע נבוכדנצר הצלחתו ברצוח אויביו חלף רוח שכלו ועבר גדר חקו הראוי, והוא שאמר זו כחו לאלוהו כלומר שייחס הצלחתו וכחו לאדיקותו בעבודת צלמו, ולא היה רק חטא הנענשים על ידו, כמאמר [דברים ט'] לא בצדקתך וביושר לבבך כי ברשעת הגוים.
ואמנם העבירות שאדם עושה מעיד בו ביתו וקורות גגו שנאמר [חבקוק ב'] כי אבן מקיר תזעק וגו', והכונה אצלי כי אולי יפול ביתו עליו או קירותיו או אבנים מהם, וכל זה להתבונן כי מי"י יצא הדבר ואע"פ שיש מאמר סותר לזה והוא מה שאמרו [ברכות ה' ע"א] ייסורים של אהבה, שנראה שיחול לפעמים מין מהצרות בלא פשע האדם רק להרבות גמולו, נראה לי בביאור המאמר ענין מסכים למה שביארנו והוא, שידוע נגלה ומבואר כי אין אדם אשר לא יחטא, כי מחומר קורץ, אם במעשה הקל במעט לא ירגיש עליו, ואם בדבור אם במחשבה, אם להתרשלו להמנעו מעשות המוטל עליו, כאמרם [שם] כל מי שיש לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הב"ה מביא עליו ייסורים, וכן בשאר הדברים אם בהתרשלו למחות במי שיש בידו למחות, וגם אם הוא בתכלית השלימות עד אשר לא יגיעו ולא ימצאו לו עון אשר חטא, ולפי קלות חטאיו יביאהו מן הדין מעט עונש, עד שהוא לצד קלות העונש שלא ירגיש היות העונש ההוא משיגו לסבת מרי ועון, ומצד בלתי הרגשו העונש לא יתעורר לשוב מחטאיו אבל יתמיד בענינים הקלים ההם, ומחסדי השם ואהבתו לפי יושר משפטיו הדרכים הדתיים יגדיל עונשו עד שיביאהו העונש לתלות הדבר בחטא מחטאיו ולפשפש במעשיו, וירגיש בחטאים הקלים ההם וישוב מהם, לא שיביאהו עונש ללא טעם, וראיה לזה אצלי מה שהביאו [שם] ממנו ראיה לזה הדעת והוא אמרו ע"ה [משלי ג'] כי את אשר יאהב י"י יוכיח, ולשון תוכחות לא יפול בלשון רק על מי שקדם לו ענין שעליו יוכיחוהו המבקשים להסיר מעליו המדה ההיא, או ר"ל היותם גם כן על צד הדין והעונש אלא שאינו ראוי לזה העונש הגדול, כמו שדרשו [ב"ק נ' ע"א] שהשם מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה שנאמר [תהלים נ'] וסביביו נשערה מאד, ולעון הקל יענשו וזה מאהבתו אותו שיזהר בכל מאמצי כח, כמו שאמר [עמוס ג'] רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וגו', וכבר אמרו [ב"מ ל"ג ע"ב], והגד לעמי פשעם [ישעיה נ"ח], אלו תלמידי חכמים שהשגגות נעשות לו כזדונות, ולבית יעקב חטאתם, אלו עמי הארץ שהזדונות נעשות להם כשגגות, וזה כדי לפשפש במעשיהם, פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה [ברכות שם], שיחוייב בה האדם מבלי הפסק, ומזה הצד ראוי לכל יחיד באשר יבאו לו אי זה צרה להתעורר ולהפליג בתשובה ולהתענות בין רגילה לבא בין אינה רגילה לבא, שלא נאמר הבדל זה אלא בתענית צבור, שאין מטריחים כל הצבור אלא בצרה שאין מדרכה לבא תמיד, שזה יורה עונש כל העולם, אבל כל יחיד הוא מתענה על צרתו בין קלה בין כבידה בין הפסד ממון בין דבר אחר, ואפילו בצרת קרוביו, ואין הבדל בין עוברות ומניקות לשאר כל אדם בצרתו, שאין גזירה זו באה מצד ב"ד אלא מצד כל יחיד ויחיד שירגיש בצרה אם יכול להתענות הוא נעשה דיין לעצמו.
אם כן התעניות הם על ד' דרכים, הדרך הא' הוא, שהוטל חיובו על מי שהגיעהו הצרה, וזה נקרא תענית יחיד, והוא על כל יחיד, עוברה ומיניקה אם מרגשת בטבעה שאפשר לה כמו שבארנו הן על כל יחיד ויחיד, ונעשה מעשה נכנס בעובי הקורה, ומאן דאית ליה דינא אזל לבית אסיא, הדרך הב' הוא, שהוטל התענית על היחידים לא על כל הצבור, אלא שהם כשלוחים לכל הצבור, והם התעניות הנגזרים על ענין עצירת גשמים, כמו שאמרו [תענית י' ע"א] התחילו היחידים מתענים, וכל התלמידים בכלל, ואמרו אי זהו תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומרה ואפילו במסכת כלה, ר"ל אפילו במה שהוא רגיל תמיד כענין הלכות י"ט, שדורשים בענינם בכל המועדים להודיע לעם ענין הנהגת המועדות, ולשון כלה, לשון דרשא, אגרא דכלה דוחקא [ברכות ו' ע"ב] ור"ל מאחר שהוא תלמיד ומשיב כהלכה במה שהורגל בו אע"פ שלא צלל במים אדירים ראוי הוא להתענות עם היחידים, הדרך הג' הוא, שיש תענית צבור אלא שאין בכללם עוברות ומיניקות וכל מי שאי איפשר לו לסבול צער התענית כענין חולה שאין בו סכנה וחולה שנתרפא ולא הבריא כל הצורך, והדרך הד' הוא שהתענית של צבור שהעוברות ומיניקות מתענות, כיום הכפורים וט' באב וז' תעניות של גשמים על דעת הר"ם ז"ל [פ"ג תענית ה"ה], ובדורות אחרונים נהגו להתענות בקצת ימים שבהם נפלה המחלוקת אם הם תענית צבור או תענית יחיד, והם אלו שנהגו במרחשון ורוב כסלו עד חנוכה וכן באייר ובסיון עד עצרת, שיש אומרים שנהגו בהם על כל צרה שלא תבא על הציבור תענית צבור הוא, אלא שעל דעת הראב"ד הואיל מקצת העם מתענים ומקצת אין מתענים ואינו על דרך חיוב אלא מתורת מנהג תענית יחידים הוא, ותענית יחיד מתענה בכל יום שירצה ותענית צבור אינו אלא בב' וה', וכל זה לפשפש במעשיו שלא יחשוב במקרה הוא, רק הכל במשפט וישוב אל י"י וירחמהו, שהרי כבר נשקענו בצרות וי"י עזרנו וישם את כסאנו מעל כל הצרים אותנו, אבל בהתחזק הצרות נבטח יותר בשם ית', כמו שאמר [חבקוק ג'] כי תאנה לא תפרח וגו', ואני בי"י אעלוזה, כלומר אלו נשחת כל העולם עד שתאנה לא תפרח והגפן לא תתן פריה עם כל זה לא אתיאש מנו ית' אבל אעלוזה בו ואגיל בישעו, והוא שיעד [שם ב'] כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר הנה עפלה לא ישרה נפשו וצדיק באמונתו יחיה.
